It's a quarter to eight am, on any one of the mercifully cool spring mornings of 2011. I carefully navigate my bicycle from the relatively empty bedroom, where it sleeps by my side every night, through the crowded living room, past the table-on-wheels where my unemployed printer sits, between the heavy coffee table and the sticky black leather couch – two furnishings which came with the flat – pass by the pile of dishes drying on the counter, patting the pockets of my backpack to see that I have everything I need – a wallet, cigarettes, keys – and slip out the door of the subdivided apartment into the common corridor, its floor adorned by curls of dirt. The small stairwell is flooded with eastern light, and the carcasses of cockroaches who didn't make it through the most recent attacks of poison spray lay belly-up on almost every step. I reach the sidewalk, climb the too-high, flaking saddle of my bike and start riding.

Quickly I reach the end of my short street, Borochov, which sports an almost 1:1 air-raid-shelter to two-floor-apartment-building ratio. On the Corner of Rabbi Herzog stands a toy-like villa of decorated red wood, like the witch's house from "Hansel and Gretel", with a sculpted stork on its roof. Right and then left onto Henrietta Szold, a one-way tree-lined avenue where I ride against the traffic, trying to avoid the eternal puddle in the middle of the street. On the corner of Rambam, the municipal Rabbinate and across from it the commercial center of B Quarter, where I do my shopping. The center is not yet buzzing, but neither is it deserted. Kids on their way to school.

A left on President Weizman Boulevard, a name I always wonder at: the qualifier "President" doesn't distinguish between the two Weizmans it might be referring to. In Ashdod there is a definite contrast between the inner streets, like mine, which are dominated by a quiet neglect of weeds, rusty railings and hordes of cats – and the straight, wide, triumphal boulevards. I pass this one quickly, climb onto the sidewalk opposite and cut into the playground, whose centerpiece is a tall, symmetrical tower of colorful plastic, from which pipe-shaped slides extend. The playground is still empty, but the moment I pass it I am on a road again, across from Air Force Regional High School A. Here girls and boys wearing uniform t-shirts, some in black skullcaps, are crossing the road to the school's gate.

I pedal uphill to the corner of Bnai Brith, the bustling entryway into Ashdod. Across from it lies the ultra-Orthodox Area C. One of the buildings is covered by a gigantic ad for a supermarket. All kinds of people are crossing the road, mostly in the opposite direction, leaving the neighborhood towards the center of town. I wait for the left-turn signal or jayride, depending on my mood and the time.

Ashdod is a city of gentle slopes, and the next intersection is at the top of one of these barely-sensible hills. To the northwest the giant cranes of the port are visible, to the west lie the Heavy Industrial Zone and the vast commercial spaces of the Star Center. The sun has risen long ago, of course, but an early-morning cyan still lingers in the big sky and white clouds soar silently above the roaring road.

I have a short way to go on this main road before I turn right into the Light Industrial Zone. On the sides of the road, beside the many ordinary people huddling in the bus stations, begin to appear the black laborers. Some are standing, some sit or crouch on small cinderblocks between the bushes, awaiting employment. At the entrance to the Industrial Zone there is a small park with a high faucet, which appears, surprisingly enough, to have been put there for the workers' own needs, since nobody else occupies this space. This is the morning peak, and they are many. Some are African, some Palestinian, a small minority Asian. The Palestinians especially wear clothes that don't seem suitable for hard physical work: jeans, button-down shirts. Everything is faded and stained, but elegant nonetheless. Something is hard to define in the quick looks they give me as I pass by. I have no idea what they see in me and my kind, workers at a minimum wage which approximates their maximum wage, temporary manpower-agency laborers whose precarious income is a rock of stability compared to theirs.

Onwards, beyond the hummus and kebab eateries which line the beginning of the Industrial Zone towards the garages, construction material stores and other small and medium-sized businesses that string the majority of the road. Something is melancholy in the minimal effort these businesses expend on their esthetics; some don't even bother to spell their names the same way on both their signs, not to mention adhering to logos. The street is still mostly deserted; I pass it quickly. At the end of the road looms the gigantic Yaakobi Warehouses hangar, my workplace. I turn right, to the signpost where I always lock my bike – I have no competition for this spot, I'm the only one who comes to work by bicycle. If a bus has just arrived, there is a short wait at the gate. If not, I'm usually alone there, and still I have to wait a bit until the guard deigns to open the window and take my ID card. In exchange I get a yellow manpower worker card. I put the card in my wallet, bypass the guard's booth and walk towards the large yellow gate of the hangar proper, towards the beginning of the workday.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized


רבע לשבע בבוקר בכל אחד מימות השבוע של האביב רחום-המזג של שנת 2011. אני מנווט בזהירות את האופניים מחדר השינה הריק יחסית, שם הם לנים לצדי בכל לילה, דרך הסלון הצפוף, מעבר לשולחן-על-גלגלים שעליו יושבת המדפסת המובטלת, בין שולחן הקפה הכבד לבין ספת העור השחורה הדביקה – שני פריטים שהגיעו קומפלט עם הדירה – חולף על פני ערימת הכלים המתייבשים על השיש, מגשש בכיסי התיק כדי לבדוק שיש עליי את כל מה שצריך – ארנק, סיגריות, מפתחות – וחומק החוצה מדלת הדירה המחולקת אל המסדרון המשותף, שתלתלי לכלוך מרחפים על רצפתו. חדר המדרגות הקטן מוצף אור מזרחי, וגוויות הג'וקים שלא שרדו את מתקפות הספריי האחרונות הפוכות על גבן על כל מדרגה כמעט. אני מגיע אל המדרכה, מטפס על הכיסא הגבוה מדיי והמרופט, ומתחיל לנסוע.

אני גומע במהרה את רחוב בורוכוב הקטן שלי, שבו כמעט מקלט אחד על כל בניין דירות נמוך. בפינת הרב הרצוג עומדת וילה מצועצעת מעץ אדום ומקושט, כמו בית המכשפה מ"עמי ותמי", וחסידה מפוסלת על גגה. ימינה ומיד שמאלה להנרייטה סולד, שדרה מוצלת וחד-סטרית שבה אני נוסע נגד כיוון התנועה, מנסה להימנע מהשפרצה בשלולית התמידית באמצע הרחוב. בפינת רמב"ם, הרבנות העירונית ומולה המרכז המסחרי של רובע ב' שבו אני עושה את הקניות שלי. המרכז לא הומה עדיין, אך כבר לא נטוש. ילדים הולכים לבית הספר.

שמאלה ב"שדרות הנשיא וייצמן", שעל שמן אני תמיד תוהה: הרי התוספת "הנשיא" לא עוזרת להבחין בין שני הוייצמנים שעל שמם אולי הוא קרוי. באשדוד יש ניגוד בולט בין הרחובות הפנימיים, כמו זה שלי –  עזובה שקטה של עשבים שוטים, מעקות חלודות והמוני חתולים – לבין השדרות הישרות, הרחבות והמעטירות. אני עובר במהרה את השדרה, עולה על המדרכה ממול וחותך אל תוך גן המשחקים שבמרכזו מיתמר מגדל גבוה וסימטרי מפלסטיק צבעוני שממנו משתלשלות מגלשות צינוריות. הגן שומם עדיין, אבל מרגע שאני עובר אותו אני מוצא את עצמי שוב על כביש, מול בי"ס מקיף א' של חיל האוויר. פה נערים ונערות רבים בחולצה האחידה, חלקם בכיפות שחורות, חוצים את הכביש לעבר שער בית הספר.

אני מדווש בעלייה עד לפינת בני ברית, דרך הכניסה הסואנת של אשדוד. מעבר לכביש שכונה ג' החרדית. על אחד הבניינים כרזת פרסומת ענקית של מרכול. מיני אנשים חוצים את הכביש, רובם בכיוון ההפוך ממני: יוצאים מהשכונה, לעבר מרכז העיר. כדי לפנות שמאלה אני מחכה ברמזור או חותך, בהתאם למצב רוח ולשעה.

אשדוד עיר של שיפולים מתונים, והצומת הבא הוא על ראשה של גבעה בלתי-מוחשת שכזאת. מצפון-מערב נשקפים מנופי הנמל הגדולים, ממערב אזור התעשייה הכבדה ושטחי  המסחר הענקיים של ה"סטאר סנטר". השמש כבר זרחה מזמן, כמובן, אבל תכלת של בוקר מוקדם עדיין נסוכה בשמים הגדולים ועננים לבנים שוקטים מעל הכביש הגועש.

יש לי כברת דרך קצרה לעבור על הכביש הראשי לפני שאני פונה ימינה אל תוך אזור התעשייה. כבר כאן מתחילים להופיע לצדי הדרך, לצד האנשים הרגילים הרבים המצטופפים בתחנות האוטובוס, שכירי היום השחורים. חלקם עומדים, חלקם יושבים או כורעים על בלוקים קטנים בין השיחים, מחכים לתעסוקה. בכניסה לאזור התעשייה יש גינה קטנה שבה ברז גבוה, שנראה – למרבה ההפתעה – כאילו הותקן שם לצרכי הפועלים, שכן אף אחד אחר לא שוהה בגינה הזאת. זאת שעת השיא של הבוקר, והם רבּים. חלקם אפריקאים, חלקם פלסטינים, חלקם הקטן אסייתים. הפלסטינים, במיוחד, לבושים בגדים שלא נראים מתאימים לעבודה פיזית קשה: ג'ינס, חולצות מכופתרות. אמנם הכול מהוה ומוכתם, אבל אלגנט בכל זאת. משהו קשה להגדרה במבט שלהם המרפף עליי כשאני חולף. אין לי מושג מה הם רואים בי ובשכמותי, פועלים בשכר מינימום שנושק לשכר המקסימום שלהם, עובדי כוח אדם זמניים שאל הכנסה סדירה כמו שלנו הם יכולים אולי רק לקוות.

הלאה, מעבר לחומוסיות והשיפודיות של פתחת אזור התעשייה לעבר מוסכים, חנויות חומרי בניין ושאר עסקים קטנים ובינוניים שמשובצים לאורך רובו של הרחוב הארוך. יש משהו מלנכולי באסתטיקה היוצאת-ידי-חובה של העסקים האלה, שחלקם אפילו לא מקפידים לאיית את שמם באותה דרך בכל שלט, שלא לדבר על עיצוב לוגו אחיד. הרחוב נטוש עדיין ברובו וחולף על פניי במהרה. בסוף הרחוב מיתמר ההאנגר הענק של מחסני יעקבי, מקום העבודה שלי. אני פונה ימינה ומגיע אל עמוד השילוט שאליו אני תמיד קושר את האופניים – אין לי מתחרים, אני היחיד פה שמגיע לעבודה ככה. על גג ההאנגר השעון מתרה בי על איחור קל (אני חושד שהשעון הזה ממהר קצת, אולי בכוונה). אם בדיוק מגיע אוטובוס, יש עומס בכניסה. אם לא, אני בדרך כלל לבד שם, ואף על פי כן צריך לחכות קצת עד שהשומר מואיל בטובו לפתוח את החלון כדי לקחת ממני תעודת זהות. בתמורה לה אני מקבל כרטיס צהוב של עובד כוח אדם. אני מכניס את הכרטיס לארנק, עוקף את הבוטקה של השומר ומתחיל לצעוד לעבר השער הצהוב הגדול, אל תחילתו של יום עבודה.

תגובה אחת

מתויק תחת Uncategorized


עד כה שמר הבלוג הזה מרחק בטוח משאלות הנוגעות במקום שלי בשדה כחוקר. סיבה אחת לכך היא הרצון שלי להדגים קונקרטית (ולא לטעון בהפשטה) את האפשרות להגיע בכלים אנתרופולוגיים לאיזשהו ידע מכלי ראשון על החיים במעמד הפועלים. יש מובן חשוב שבו פשוט אין שום הבדל ביני לבין חבריי לעבודה: תפקידנו בתהליך הניצול וההצבר. ההנהלה אינה יודעת או מעוניינת לדעת "מי אני באמת" יותר משהיא מעוניינת לדעת זאת לגבי מישהו מהעובדים האחרים. מתייחסים אליי בדיוק כמו לכל אחד אחר, לא משום שיש בינינו איזה דימיון מהותי אלא פשוט משום שאנחנו פועלים, שנועדו לעשות משהו מסוים: לעבוד. ככה שאני מרגיש מספיק בטוח כדי לדבר בגוף ראשון על חוויית העבודה (כפי שעשיתי בפוסט הקודם).

זה לא אומר שהחברים לעבודה אינם רואים אותי כשונה. זה פשוט לא קורה בדרכים שלהן ציפיתי. ראשית, ככל שאני יכול לראות אין שום דבר בהתנהגות שלי שמבדיל אותי: אני לא עצלן או חרוץ במיוחד, טיפש או חכם במיוחד, מתחנף או מרדן במיוחד. יש לי מוזרויות, כמו נטייתי לשיר לעצמי בהיסח הדעת או אהבתי להשלכת קרטונים ריקים ממקום למקום; אבל לכל אחד יש מוזרויות.

בכל הנוגע ל"יציאה מהארון" על זהותי האנתרופולוגית בפני חבריי לעבודה, אימצתי אסטרטגיה שהיא (אני מקווה) כנה ולא-יומרנית יחסית, ובה בעת תורמת ללמידה שלי. אני לא מעמיס את המידע הזה על כל אחד שאני פוגש בהזדמנות הראשונה; אני מחכה לרגע שבו הוא עולה בטבעיות בשיחה. אם זה נשמע כמו תמרון התחמקות, אני יכול רק להעיד לטובתי שכבר "יצאתי מהארון" בפני שבעה או שמונה קולגות לפחות. אני יכול גם להעיד שלאחר הפעמים הראשונות, ה"יציאה" כבר לא מלחיצה אותי. למעשה אני די מצפה לה בכיליון עיניים.

אני מעלה את הנושא הזה כאן מכיוון שהזדמנויות "לצאת מהארון" בדרך כלל עולות כאשר מזהים בי משהו "שונה". רגע הזיהוי בדרך כלל שקוף למדי: בן השיח תוהה בקול רם מה מישהו כמוני עושה כאן. שוב, לא מדובר כאן ברמזים התנהגותיים דקים, אלא בשילוב של שני מאפיינים בולטים למדי שמבדילים אותי: גיל ומגדר.

בפשטות רבה, אין ב"יעקבי" גברים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם שעושים את העבודה שלי. השווים שלי כולם בשנות העשרה המאוחרות או העשרים המוקדמות, או מבוגרים בהרבה – בני ארבעים ויותר. אם לומר זאת בגסות, הצעירים פה לזמן קצוב, בדרך למשהו יותר טוב, והמבוגרים איבדו כל תקווה אי פעם להתעלות מעל לשכר המינימום. כך, כשאני מספר לאנשים שאני בן 28, הם כמעט תמיד תוהים למה אני לא מוצא לעצמי עבודה שמשלמת טוב יותר. המחשה די חזקה של הריבוד על פי גיל בתוך מעמד הפועלים – ושל המודעות הברורה אליו בקרב העובדים.

הצד השני הוא כמובן מגדר. ישנן לא מעט נשים בנות גילי בערך שעובדות ב"יעקבי". "יצאתי מהארון" רק בפני אחת מהן, בשל ההפרדה המגדרית הלא-פורמלית והנוקשה במקום העבודה. ואף על פי כן ברור לי שאילו הייתי אשה, אף אחד לא היה מופתע במיוחד מגילי.

טוב, טוב. אני יודע שאני לא יכול להתחמק מלדבר על אתניות. העניין הוא פשוט שבניגוד להיגיון הרווח בשמאל הישראלי – היא פשוט לא עולה כאן באותה חוזקה שלה ציפיתי. רוב העובדים ב"יעקבי" הם עולים מברית המועצות לשעבר (מה שמכונה "רוסים"), עם מיעוט מזרחי גדול וכמה אתיופים. אני אשכנזי; למעשה יש לי שורשים באוקראינה ובליטא, אם כי כדור שני לצברים אני בהחלט לא "רוסי" במובן הישראלי היומיומי של המושג.

אף על פי כן אני נראה רוסי למדי, ולא מפתיע שרוב מי שפוגש אותי לראשונה ב"יעקבי" חושב שאני כזה ומדבר אליי ברוסית. כשאני עונה "ני גובורו פו-רוסקי", הם מופתעים קלות ולפעמים חשדניים. אחד הקולגות סיפר לי שעדיף לא לדעת רוסית, כי ככה הנשים (שחלקן אינן יודעות או כמעט אינן יודעות עברית) מציקות לך פחות. הוא בעל שם שלא נשמע רוסי ויכול "לעבור" כצבר; כשהגיע לראשונה ל"יעקבי" הוא העמיד פנים שאינו מבין רוסית, אבל הוא נתפס על חם כשדיבר בטלפון.

כך שאותם עובדים שמגלים (ומאמינים) שאני לא רוסי לפעמים סקרנים קלות. יותר מפעם אחת נשאלתי "איזו עדה אני". כשאני עונה "אשכנזי" בדרך כלל מבקשים ממני לפרט. זה כשלעצמו הפתיע אותי בתחילה; מבחינה סוציולוגית (קרי במונחים של ריבוד או שיעורי נישואין מעורבים), הרי יש הרבה פחות הבדל בין אשכנזים ממוצאים שונים מאשר בין מזרחים. תהיתי למה זה מעניין את בני שיחי שסבותיי באו מדטרויט וברלין ולא מווינה ומינסק, למשל. אף על פי כן זה אכן מעניין אותם; אחד אפילו התעקש אתי ש"אמריקאי זאת לא עדה" ודרש מהיכן נשטפו אבות אבותיי אל חופי אליס איילנד. אחרת הגיבה לשמע הגנאלוגיה שלי שאני "נראה גרמני" – הערה שלא הצלחתי לא להיעלב ממנה קצת.

אם לסכם בחוסר-החלטיות, הדרך שבה הקולגות מזהים את השוני שלי אומרת משהו די ברור על היחס בין מגדר, גיל ומעמד. בכל הנוגע לאתניות קצת יותר קשה לי לפענח את הראיות – לפעמים נראה שאנשים מתעניינים ב"עדה" בעיקר בשביל מה שהיא כביכול אומרת על אופיו של אדם, באותו אופן שבו אנשים מסוימים מתעניינים במזלות של אחרים. אולי זה היה אחרת אם הייתי במקום עבודה מזרחי ברובו, שבו השוני אולי היה בולט יותר.

הדבר המפתיע ביותר – וגם המספק ביותר, אני מודה – הוא הקלות שבה מקבלים אותי, עם כל השוני. אף אחד לא הגיב בעוינות כשגילה "מי אני באמת". הרקע המעמדי שלי מתקבל (אולי שלא בצדק) כנתון, לא משהו שיש לקנא בי או לרחוש כלפיי טינה בגינו. יש כאלה המקבלים את העובדה שאני "עושה עליהם מחקר" באדישות; אחרים חושבים שהנושא מרתק ותורמים תובנות משלהם.

בניגוד לציפיותיי וציפיותיהם של חברים רבים שעמם דנתי במחקר שלי, אף אחד מהקולגות שלי אינו רואה את הפרויקט כמתנשא או מחפצן. ובמחשבה שנייה, למה שיראו אותו כך? האם הייתי נעלב אילו אנתרופולוג היה בא לחקור ארגון כלשהו שבו אני מעורב? לא בהכרח. אילו האנתרופולוגיה היתה מתנשאת בהכרח, לא היתה לה כל הצדקה. אבל אין שום סיבה להניח שזה כך – אני לא עושה זאת, ואני שמח שגם ה"נחקרים" שלי לא.

3 תגובות

מתויק תחת Uncategorized


So far, this blog has kept a safe distance from questions of my own role in the field as a researcher. One reason for this has been my desire to show concretely (as opposed to demonstrating abstractly) that it is possible, through anthropological methods, to achieve some kind of first-hand knowledge of working-class life. There is an important sense in which there is absolutely no difference between me and my co-workers: our role in the process of exploitation and accumulation. The management does not know or care "who I really am" anymore than they do about any of their other employees. I am treated exactly the same as anybody else, not because of some essential similarity between us but simply because we are workers, there to do something specific: to work. So that I feel relatively comfortable talking in the first person about the experience of working (as I did in the previous post).
This doesn't mean that my co-workers don't perceive me as different. They do, but not in the ways that I expected. Primarily, as far as I can tell there is nothing about my behavior that sets me apart: I am not particularly lazy or industrious, intelligent or stupid, obsequious or rebellious. I have idiosyncrasies, like my tendency to sing absent-mindedly to myself or my love of throwing empty boxes around; but so does everybody else of course.
Now, as regards "coming out" to my coworkers as an anthropologist I have adopted a strategy which I hope is both relatively honest and unpresumptuous, and at the same time conducive to my learning. I don't thrust this information upon everyone I meet at the first opportunity; rather I wait for it to come up naturally in conversation. If this sounds like an evasive maneuver, I can only attest that I have "come out" to at least seven or eight co-workers. I can also testify that after the first few times, coming out no longer makes me nervous: in fact I rather look forward to it.
I raise this issue here because opportunities to come out in fact usually arise when I am spotted as being "different". This is usually quite transparent: my interlocutors wonder out loud at what someone like me is doing here. Again, this has nothing to do with any subtle behavioral cues, but with a combination of two quite obvious characteristics which set me apart: age and gender.
Simply enough, there are no other men in their late twenties doing my job at Yaakobi. My peers are all either in their late teens and early twenties, or much older – in their forties. To put it bluntly, the younger workers are here temporarily, on their way to something better, and the older ones are have given up on ever finding their way out of minimum wage. So that when I tell people I am 28, they almost invariable wonder why I don't get a better-paying job. This is a pretty strong illustration of age stratification in the working class – and of people's powerful consciousness thereof.
The other side of it is of course gender. There are quite a few women of around my age working at Yaakobi. I have only come out to one of them, due to the powerful informal gender segregation at the workplace. Nevertheless it's clear to me that if I were a woman, nobody would find my age particularly surprising.

Okay, okay. I know I can't get away with not mentioning ethnicity. It's just that – in the face of Israeli left-wing common sense – it's not nearly as visible as I expected. The majority of the workers at Yaakobi are first-generation immigrants from the former Soviet Union ("Russians" in Israeli idiom), though a large minority are Mizrahi, and a few are Ethiopian. I am Ashkenazi; in fact I am of part Ukrainian and Lithuanian extraction, though as a second-generation native of Israel I am definitely not what is considered "Russian".
Nevertheless I look the part, and it is quite unsurprising that most people who encounter me for the first time at Yaakobi assume I am "Russian" and speak to me in Russian. When I reply ni govoru po-Russki, they are mildly surprised and sometimes unbelieving. A colleague has told me that it is better not to know Russian, since that way you get bossed around less by the women (many of whom speak little or no Hebrew). He has a non-Russian sounding name and generally "passes" as a native; when he first arrived at Yaakobi he faked not knowing, but was "found out" once when talking on the phone.
So those co-workers who find out (and believe) that I am not Russian are sometimes mildly curious. More than once I have been asked eize edah ata? ("what ethnicity are you?") When I reply "Ashkenazi", I am usually asked to be more specific. This in itself surprised me at first; sociologically speaking (i.e. in terms of stratification or intermarriage rates), Ashkenazim are much less differentiated by origin than Mizrahim are, so that I wondered what significance it could have for my interlocutors that I my grandparents come from Detroit and Berlin rather than from Vienna and Minsk, say. Yet they do find this information of interest, one even going as far as to tell me that "American is not an edah" and inquiring from whence my forebears had washed up at Ellis Island. Yet another remarked, after hearing my genealogy, that I "looked German" – at which I couldn't help but take a little offense.
To sum up tentatively, the way my co-workers perceive my difference says something quite definite about the relation between gender, age and class. As regards ethnicity the evidence is a bit harder to decipher – sometimes it seems that people are mostly interested in edah for what it supposedly tells about character, in the same way that people want to know others' star signs. Perhaps things would be different if I were in a Mizrahi-majority workplace, where I might be more obviously out of place.
Most surprising, and I admit, most gratifying, is the ease with which I am accepted, differences and all. Nobody has responded with hostility upon discovering "who I really am". My class background is (perhaps unjustly) accepted as given, not something to envy or resent me for, as is my ethnicity. Some people find the fact that I am "researching" them quite uninteresting, while others find the subject fascinating and offer insights of their own.
In spite of my expectations and those of many friends with whom I discussed my research, none of my co-workers consider the project condescending or objectifying. Upon second thought, though, why should they? Would I take offense if an anthropologist were to come and study some organization I was involved in? Not necessarily. If anthropology were necessarily condescending, there would be absolutely no justification for it. But there is no reason to assume this – I don't, and I'm glad my "subjects" don't either.

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized


העבודה היחידה במחסני יעקבי שאותה אני שונא ממש, ושבה אני ממש לא טוב, היא "שרינק". שרינק (הידוע גם כניילון נצמד בגרסתו הביתית) הוא אחד החומרים החשובים ביותר במחסן. למשטחים עמוסים בקופסאות קרטון יש נטייה להתפרק, ללא קשר לאיכות ההעמסה, במיוחד כאשר משנעים אותם על מלגזות למרחקים של יותר מעשרה או עשרים מטרים. אי לכך צריך לעטוף אותם בשרינק (או "לעשות שרינק" כפי שהתהליך מכונה ביעקבי), שמוסר מהם בתחנה הבאה באמצעות סכין יפני.

"לעשות שרינק", אם כן, הוא אחד התפקידים החשובים ביותר של הסבלים ביעקבי (המכונים "בנים" או "בחורים", כיוון שזו העבודה היחידה שגברים צעירים עושים כאן). ביום הראשון שלי הושט לי גליל שרינק, כוונתי לעבר משטחים מוכנים לשינוע, והתבקשתי אחר כבוד לעשות להם שרינק, כאילו לא מדובר בעבודה שמצריכה כישורים מיוחדים. וכך אכן נראה, למתבונן החיצוני על כל פנים. האיכויות הפיזיקליות של השרינק גורמות לו להידבק לכל מצע שטוח שמעליו הוא נמתח, ויותר מכל ליריעות שרינק אחרות. כך, לאחר שמעגנים את הגליל למשטח, כל מה שצריך לעשות הוא ללכת סביב המשטח, להחזיק את הגליל במאונך לרצפה ולתת ליריעה להידבק לקרטונים, תוך התקדמות הדרגתית כלפי מעלה בצורת סליל עד שמגיעים לשכבת הקרטונים העליונה.

אלא שבפועל זה לא כל כך פשוט. ראשית הבנתי שכדי שהשרינק יהיה יעיל, הוא צריך להיות צמוד. אם הוא לא נמתח היטב מעל דפנות הקרטונים, הוא מתקמט ונקרע. שרינק טוב הוא כמעט בלתי-נראה, כמו זגוגית דקה. כדי להגיע לאפקט כזה, כך הבנתי, צריך ללכת אחורנית, להישען לאחור ולהניח למשקל הגוף למתוח את היריעה (אך לא בהגזמה, כדי שלא תיקרע). בנוסף, כדי להימנע מאובדן המתח, צריך לתת קונטרה לגליל המסתובב עם הידיים, שתקועות בשני קצותיו כל הזמן.

את כל זה הבנתי תוך שבוע, לאחר שהתבקשתי לעטוף מחדש כמה משטחים שהתפרקו. השתמע מכך ששרינק טוב הוא חתיכת משימה קורעת: אתה מתחיל כפוף כשאתה הולך לאחור מהר ומסתובב בפינות, מתיישר רק בהדרגה ומתכופף שוב כדי להוסיף שכבה שנייה (משטח עמוס תקני הוא בגובה של 1.75 מטרים, כך שרוב הזמן אתה כפוף). הקונטרה שצריך לתת לגליל, שמסתובב מהר, שורפת את האצבעות. בכל פעם שעשיתי שרינק ליותר ממשטח אחד ברצף, נותרתי עם סחרחורת, כאב גב וצריבה בידיים. לא כיף.

אז עשיתי את מה שהיה עושה כל עובד ישר: נמנעתי ככל יכולתי משרינק. לא עזר לי יותר מדי, כיוון שרוב הזמן אני "הבן" היחיד בחדר שבו אני עובד, ונשים לעולם אינן עושות שרינק. אז התאמצתי גם להבין אם אני מפספס משהו. למדתי שיש הבדלים משמעותיים בסגנון השרינק: נראה שלכל בחור יש טכניקה משלו. חלק מעגנים אותו לתחתית המשטח (יציב יותר אבל מצריך יותר זמן ועומס על הגב), וחלק פשוט דוחקים אותו בין שני קרטונים (קל יותר, אבל עלול להשתחרר). יש שנותנים ליריעה להשתחרר בצד הפנימי של הגליל, ויש שמעדיפים להפך. חלק דוחפים כוסות פלסטיק בקצוות כדי להגן על אצבעותיהם מהשפשוף.

אבל התובנה החשובה ביותר חמקה ממני עד הרגע שבו ציפיתי לה פחות מכל. את רוב החודש הראשון ביעקבי ביליתי על אותו פס ייצור, שבו עבדתי כחלק מצוות יציב למדי. מאז יש פחות עבודה על הפס הזה, אז מעבירים אותי בכל פעם ממקום למקום, ובכל פעם שיש הזמנה מגייסים את הצוות במיוחד ממקומות גלותו כדי לעבוד עליה. הפס מחייב שני בחורים, בכיר וזוטר; אני הזוטר כמובן, והבכיר – בואו נקרא לו אלכס – משמש לי כמעין מנטור ביעקבי.

כך שבאחד מקיבוצי הגלויות הללו, בשבוע שעבר, כשהצוות כולו נכנס לאופוריה קלה כתוצאה מהאיחוד המרגש, המתקתי עם אלכס את סודי: אני שונא לעשות שרינק. אין בעיה, הוא אמר, אני אעשה את השרינק. לאלכס, שעובד ביעקבי זה יותר משנה, יש את טכניקת השרינק היפה ביותר שראיתי. הוא טס מסביב למשטח כמו טורנאדו, מגיע לפוזה אקזוטית עם הגליל מעל לראשו בראש המשטח (הוא קצת נמוך), ואז מנתק את הגליל בפיתול אלגנטי. הוא לא מסתחרר לעולם, אפילו אחרי שעשה שרינק למשטחים רבים ברצף. זה דבר של מה בכך בשבילו להשתלט במקומי על המשימה הקטנה הזו, אפילו שכבחור הזוטר זה תפקיד שלי.

אך ברגע זה שטף אותי גל של גאווה פגועה. לעולם לא! החלק המאתגר ביותר של העבודה, למעשה החלק היחיד בעבודה הזאת שמחייב טכניקה אינדיבידואלית כלשהי – והנה אני מתחנן בפני הבחורצ'יק הזה שייקח אותו ממני כי אני לא מצליח להתמודד? בושה. לא! אמרתי לאלכס. אני שונא את זה אבל אני אעשה את זה. עזוב.

האגו החבול שלי החל ככל הנראה מייד להזרים דם לחלקים רדומים של המוח, כי באותו רגע היתה לי התגלות. לא אומר שהיום אני רב-אמן בשרינק, אבל כן הבנתי מה לא עשיתי נכון. שרינק טוב הוא לא עניין של כוח הזרוע או של איפוק וקבלת הסבל הכרוך בו. בבסיס העניין יש טריק פשוט.

הפיזיקה ברורה מאליה, מרגע שחושבים על זה. אם אתה מגלגל את השרינק ובה בעת מצמיד אותו למשטח, בכל נקודה נתונה חוזקו יהיה תלוי במתח שהשגת בנקודה הנתונה הזו. זאת הסיבה שעד כה נאלצתי להישען לאחור בכבדות וללכת מהר ככל יכולתי תוך מתן קונטרה לסליל. אבל אם אתה מגלגל בזווית ביחס למשטח – וזה בדיוק מה שלא עשיתי עד כה – יש לך יותר חופש. אתה יכול ללכת אחורנית בקצב רגוע, פחות או יותר בעמידה זקופה, תוך שאתה דואג להחזיק מתח מינימלי. רק אז, אחרי שאתה עובר את הפינה, אתה תופס חזק את הגליל, נשען לאחור ומצמיד!! אותו בחוזקה לקרטונים בזווית שאתה צריך – הדוק הדוק. בלי סחרחורות, בלי כאבי גב, בלי שפשפת בידיים – שרינק מושלם.

השאלה התיאורטית המופשטת שמעניינת אותי בשלב זה היא למה לעזאזל אף אחד לא סיפר לי את זה. זה לא היה לוקח הרבה יותר מזמן ממה שלקח לך לקרוא את הפסקה הקודמת , וזה היה מונע את התלאות שעברו הגב והאצבעות שלי בחודש וחצי האחרונים (שלא לדבר על הכבוד העצמי שלי). למעשה זאת רק דוגמא אחת לתופעה שזיהיתי כאן פעם אחר פעם: אנשים לא ממהרים ללמד אחד את השני איך לעשות דברים. הם מעדיפים בהרבה לעשות אותם בעצמם, או לשלח אותך לעבודה ללא הוראות מתאימות ואז להתעצבן כשאתה מפשל. אפילו מצאתי את עצמי מתנהג כך, ביום חמישי שעבר כשהייתי צריך ללמד את המחליף שלי את העבודה שלי כשנאלצתי לעזוב מוקדם. למה אנחנו מתנהגים ככה?

התשובה הפשוטה היא התנגדות ל-de-skilling: כישוריו של עובד הם נכס נדיר, וככל שהוא מגביל יותר את הגישה לכישורים אלה, ככה הם שווים יותר. יכול להיות שיש בהסבר זה מידה של אמת, אבל הוא לא באמת תופס את המציאות ביעקבי. קודם כל, אין הבדל בשכר, יוקרה או כל מימד מוחשי אחר בין אלה שיודעים את הסוד ואלה שלא. עובדים בעלי כישורי שרינק מפותחים יכולים אמנם לגמור את העבודה מהר יותר, אבל לא יוצא להם מזה כלום – הם פשוט נשלחים לעשות משהו אחר. לא לדעת לעשות שרינק זה מבאס (נראה לי שהנקודה על סחרחורות, כאבי גב ואצבעות משופשפות הובנה כבר), אבל אלכס לא סדיסט ואין לו שום אינטרס לגרום לי סבל. יתר על כן, עובדים מנוסים יותר בדרך כלל נדרשים לתקן טעויות של אחרים – מה שאמור להמריץ אותם דווקא לחלוק את כישוריהם בנדיבות ובתשומת לב.

אז למה, אם כן? אני חושב שדווקא ההפך הוא הנכון: העובדים לא רואים את עצמם כבעלי כישורים מיוחדים כלשהם שיש לחלוק עם אחרים. בנוסף, הם מרגישים שייתפסו כפוצים מתנשאים אם ינסו "להכשיר" אחרים לעבודה הבלתי-מקצועית שלהם עצמם – והם צודקים, ככל שזה נוגע לחוויה של הלומד. אנשים בדרך כלל מעדיפים להבין דברים לבד מאשר לקבל כמו אידיוטים הרצאות על משימות שאמורות להיות ברורות מאליהן. לפעמים זה לא נכון, אבל אין שום דרך לדעת אם אתה מעליב את הקולגה החדשה או לא. כתוצאה מכך, אין ממש סיבה למצוא מלים כדי לפרט את הידע המגולם-בגוף, כפי שעשיתי כאן, וכך כמובן קשה יותר להעבירם הלאה. זה לא שאלכס לא יכול היה להסביר בעצמו איך עושים שרינק נכון, כפי שעשיתי לעיל. פשוט מעולם לא היתה לו סיבה לעשות זאת. וכך התהליך מנציח את עצמו.

אבל יש כאן נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב. אולי לעובדים אין מה להפסיד, במקרים מסוימים, מהפצה של כישוריהם. אבל המרוויח העיקרי מכך לא יהיה העובדים, ותיקים וחדשים, אלא דווקא המעסיק. מבחינתו של ההון, המצב האופטימלי הוא כזה שבו כל עובד יכול להחליף כל עובד אחר. אילו יכול היה, היה ההון מוחק כל דבר שמייחד את פועליו זה מזה. התשוקה הזאת מורגשת בכל יום במקומות כמו יעקבי, שבהם אנחנו מטולטלים ממקום למקום ונדרשים לבצע כל מטלה שתוצב לנו, ללא כל התחשבות בכישורינו, העדפותינו או מגבלותינו.

אבל עובדים אינם יחידות מופשטות של כוח עבודה. אנחנו בני אדם. יש עבודות שאנחנו אוהבים ועבודות שאנחנו שונאים, עבודות שאנחנו טובים בהן וכאלה שאנחנו גרועים בהן; יש אנשים שאנחנו אוהבים לעבוד אתם ואנשים שאנחנו מתעבים, זמנים שבהם יש לנו מרץ לעבוד ושעות שבא לנו לנוח. אנחנו מקבלים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית השקרית שאומרת לנו שאנחנו "לא-מקצועיים", ולכן אין לנו שום דבר ללמד אחרים או להרגיש שמייחד אותנו, אבל אנחנו מפנים אותה נגד מעבידינו (ולפעמים נגד חברינו לעבודה): אנחנו מנידים בכתפינו, אומרים "סבבה" וממשיכים להפיק הנאה מיוחדת ופרטית בטכניקת השרינק שלנו או בשיטה הגיאומטרית שלנו לסידור משטחים (אובססיה מיוחדת שאני מפתח בעצמי בימים מסוימים). אין פה "בחירה רציונלית" ערמומית, אלא דרך קטנה, אולי קטנונית, להזכיר לעצמנו שאנחנו מיוחדים, ושאנחנו בני אדם.

נ"ב: לפעמים ויקיפדיה מצליחה לשכנע אותי שאכן יש לה פוטנציאל מהפכני. כשחיפשתי shrink wrap בעת כתיבת הפוסט, גיליתי לא רק שמדובר בטעות במינוח (מה שאנחנו משתמשים בו בעצם מכונה stretch wrap), אלא גם שיש כל מיני פתרונות ארגונומיים להיבטים הלא-נעימים של עבודת השרינק. (למעשה, כפי שכתוב במאמר הזה שאליו הגעתי דרך ויקיפדיה, ניתן למכן את כל העבודה שלי!) מי היה מאמין. אני מניח שהסיבה היחידה שהשיטות הללו אינן מיושמות ביעקבי היא שכוח העבודה שלנו זול ולהנהלה אין שום אינטרס לחסוך בו. מצד שני, פתרונות כמו אלה הופכים טכניקות מהסוג שאלכס פיתח למיותרות לחלוטין – אז מי יודע אם הוא היה מקבל אותם בשמחה?

5 תגובות

מתויק תחת Uncategorized


The one job at Yaakobi that I really hate, and that I'm really not good at, is shrinking. Shrink wrap (also known as Saran wrap in its kitchen variety) is one of the most important materials in the warehouse. Pallets stacked with cardboard boxes, no matter how expertly, have a tendency to fall apart, especially when they are transported on fork lifts, which is whenever the distance is more than ten or twenty meters. Therefore they must be wrapped up with "shrink" (as both the material and the process are called at Yaakobi), which is then torn off at the next stop using a utility knife.

"Shrinking" is therefore one of the most important tasks of the carriers at Yaakobi (known as banim or bahurim, "[young] guys", since this is the only job young men do here). On my first day, I was given a roll of shrink-wrap, pointed towards pallets ready for transport, and unceremoniously told to shrink them, as if there was no particular skill involved. Which seems to be true, to the outside observer at any rate. The physical properties of shrink cause it to adhere to any flat surface over which it is stretched, and most of all to other sheets of shrink. Therefore, after first anchoring the roll to the pallet by bunching up the end and tying it to one of the wooden corners, or by sticking it between two boxes, all you have to do is walk around the pallet holding the roll congruent to the floor and let the sheet adhere to the boxes, gradually working upwards in a helix until you reach the top layer of boxes.
Easier said than done, though. First I realized that in order for shrink-wrapping to be effective, it has to be tight. If the shrink is not stretched tightly over whatever surface it is covering, it wrinkles and then rips. Well-done shrink is almost invisible, like a thin glass pane. In order to achieve this effect, I understood, you have to walk backwards, leaning back and using your body weight to lend tension to the sheet (but not too heavily, or it will tear). In addition, in order to avoid losing tension, you have to resist the paying out of the sheet with your hands, which are stuck in the two ends of the roll all the while.
I realized all of this within my first week at work, after I was asked to rewrap some pallets which had fallen apart. What it added up to was the understanding that good shrink-wrapping was a hell of an arduous job: you start bent over, walking backwards fast and turning at the corners, only slowly straightening your body and then bending down again to add a second layer (a standard packed pallet is 1.75 meters high, so you are only erect a small part of the time). The resistance you have to provide to the spool, which spins fast, chafes severely at your fingers. Shrinking two or more pallets in a row is bound to leave you with head spinning, back aching and hands smarting. No fun.
So I did what any conscientious worker would do: I did my best to shirk the shrink. But my attempts were not too successful, since most of the time I am the only "guy" in whatever room I'm working at, and women never shrink. So I also tried to put my mind to it and see if there was something I was missing. I did learn that there was considerable variation in the manner of shrinking: it seems that every guy has his own technique. Some anchor it by tying it to the bottom of the pallet (more secure but more time-consuming and backbreaking) and some just stick it in between two boxes (easier, but might come undone). Some let the sheet spin out on the inside part of the roll and others prefer the outside. Some stick plastic cups in the ends in order to protect their fingers from the chafing.
And yet the most important realization escaped me, until the moment when I least expected it. My first month at Yaakobi was almost all spent at the same production line, where I worked with a relatively stable team of people. Since then there has been less work on this line, so I've been moved about quite a bit, but whenever the line is active, the team is gathered from our dispersion to work the line. This line requires two guys, a senior and a junior; I am the junior of course, and the senior – let's call him Alex – has been a kind of mentor for me at Yaakobi.
So upon one of these ingatherings of the exiles, last week, when a kind of euphoria came over the team as a result of our reunion, I confided in Alex that I hate shrinking. That's fine, he said, I'll do it. Alex, who has been working at Yaakobi for over a year, has the finest shrink technique I have witnessed. He spins around the pallet like a whirlwind, reaching an exotic pose with the roll over his head when he reaches the top (he is a bit short), then elegantly twisting the roll to detach it. He is never dizzy, even after wrapping many pallets in a row. For him it would be nothing to take over from me on this particular job, even though it is part of the junior's role.
At this very moment, though, a surge of hurt pride engulfed me. Like hell! The most challenging part of the job, really the only part of the job that required any kind of individual technique – and I was begging this young pup to take it away from me because I couldn't handle it? Shame. No! I told Alex, I hate it but I'll do it. Never mind.
Apparently my bruised ego immediately started pumping blood to previously unused sections of my brain, because at this very moment I had a revelation. I won't say that I am now a shrink master; but I did understand what I had been doing wrong. Good shrink is not a matter of brute force or of gritting your teeth and accepting the suffering. A simple trick lies at the base of it.
The physics are obvious, come to think of it. If you roll out the shrink while at the same time fastening it to the pallet, at any particular point it will only be as strong as the tension you maintained at that point. That's why up to now I had had to lean back drastically and walk as fast as I could while resisting the spin. But if you roll out at an angle from the pallet – which is precisely what I hadn't been doing – you have more freedom. You can walk backwards at a decent pace, more or less erect, maintaining only minimal tension. Then you grab the roll hard, lean back and snap!! it against the pallet at the angle you need – nice and tight. No dizziness, no backache, no chafing – and you have perfect shrink.

Now the abstract theoretical question which interests me at this point is why the hell nobody told me this. It wouldn't have taken much longer than it took you to read the above paragraph, and it would have prevented the pummeling my back and fingers have been taking for the last month and a half (not to mention my self-respect). And it is in fact only one instance of a phenomenon I have observed here again and again: people are reluctant to teach other people how to do stuff. They are much happier to do it themselves, or to send you off without proper instructions and then get mad at you later when you screw up. I have even witnessed myself acting this way, last Thursday upon teaching a replacement guy my job when I had to leave early. Why do we do this?
The easy answer is "resistance to de-skilling": people's skills are a scarce asset, and the more they limit access to these skills, the more valuable they are. There might be some truth to this, but it really doesn't fully capture the reality at Yaakobi. First of all, there is no difference in pay, prestige or any other tangible dimension between those who know the secret and those who don't. While skillful shrinkers can finish the job faster, they don't get anything out of this – they are just sent off to do something else. Not having the skill sucks (I think you've gotten the point about dizziness, aching backs and chafed fingers), but to see this as a benefit to himself Alex would have to be a sadist, which he definitely is not. Furthermore, more experienced people are often charged with fixing other people's mistakes, which should motivate them to impart their skills generously and carefully.
So why then? In part I think the opposite is true: people do not see themselves as having any skill worth imparting. Moreover, they feel that it would presumptuous and uppity to "train" others in their own unskilled labor – and they are right as far as the experience of the learner is concerned. People generally prefer to figure stuff out for themselves than to be lectured like idiots on supposedly obvious work processes. Sometimes this isn't true, but there's no way to know whether you're offending your new co-worker or not. As a result, there is little reason to verbalize the embodied knowledge of skills like shrinking, which in turn makes them more difficult to impart. It is not that Alex wouldn't have been able to produce the above description of the correct method of shrink; it's just that he has never had any reason to. And so the process perpetuates itself.
An additional point has to be made, though. Perhaps workers have nothing to lose from the general diffusion of their skills in some cases. The greatest benefit, though, would be neither to veteran or new workers, but to the employer. Insofar as capital is concerned, the optimal situation is one in which any worker can replace any other. If it could, it would obliterate any and all specificities. Workers feel this every day at places like Yaakobi, where we are shunted around and expected to perform whatever task is needed, without regard to our skills, preferences or limitations.
But workers are not abstract units of labor power. We are human beings. There is work we like and work we dislike, work we are good at and work we are bad at; there are people we like to work with and people we don't like to work with, and times we feel like working hard and times we feel like kicking back. We accept the slanderous capitalist ideology that tells us we are unskilled, and therefore have nothing to teach others or to feel special about, but we turn it around against our masters (and sometimes against our fellow workers): we shrug our shoulders, say "fine then" and continue taking a special, private pleasure in our shrink technique or our geometrical method of organizing pallets (my particular obsession on some days). There is no conniving "rational choice" here, only a small, perhaps petty way of asserting our individuality and our humanity.

PS: Sometimes Wikipedia manages to convince me that it is indeed a revolutionary entity. When I looked up "shrink wrap" while writing this post I learned not only that it is a misnomer (what we use is properly called "stretch wrap") but that there are all sorts of ergonomic solutions to the unpleasant aspects of shrinking. (In fact, according to this article which I reached via Wikipedia, my entire job can be automated.) Who would have thought. I suppose the only reason these methods are not introduced at Yaakobi is that our labor power is cheap and the management has no incentive to economize on it. On the other hand, solutions like these make the kind of technique Alex has developed completely irrelevant – so who knows if he would welcome them?

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized

המחסן הממוגדר

המגדור של מקום העבודה שלי הלם בי עוד לפני שהתחלתי לעבוד, במהלך ראיון הבזק בסוכנות כוח האדם הקטנטנה ברובע ב' שאליה הלכתי על מנת לחפש עבודה. "השכר הוא מינימום, אה רגע – בעצם אתה בחור, אז זה 23 ש"ח לשעה", אמרה האשה המבולבלת קלות שנדחסה מאחורי מכתבה קטנה. "באמת?" הבוטות הפתיעה אותי. "למה נשים מקבלות פחות?" "הן עושות עבודה אחרת. אתה צריך להרים ארגזים."
כך התגלו בפניי תפקידי המגדר הנוקשים במקום העבודה החדש שלי, מחסני יעקובי (שם בדוי). הפעילות העיקרית במחסן הענק הזה, או לפחות בחלקים שלו שיצא לי להכיר, הוא טיפול בבגדים שמיובאים לישראל דרך נמל אשדוד, טרם הפצתם לקמעונאים ברחבי הארץ. הסחורה נכנסת למחסן ויוצאת ממנו בארגזי קרטון בגדלים שונים, שמוזזים ממקום למקום – באמצעות מלגזות חשמליות, ג'קים מכאניים וידיים חשופות – בידי גברים. נשים פותחות את הקופסאות, סופרות, ממיינות ומשנעות את הבגדים בהתאם להוראות כתובות, וסוגרות אותן שוב במסקינגטייפ.
כולם דבקים בקנאות בסדר המגדרי, אם כי מדי פעם נשים מזיזות קרטונים קלים במיוחד כשהן זקוקות למקום כדי להמשיך לעבוד. לפעמים, כאשר היצע הנשים נמוך, נותנים לגברים לעשות את העבודה שלהן, מה שנחשב כפחיתות כבוד קלה (אם כי אני לא חושב שזה משפיע על שכרם של העובדים). בהפסקת צהריים אחת סיפרו לי שני נערים בלגלוג עצמי שבילו את הבוקר כ"מלקטות". ההדהוד המפתיע של הדיון האנתרופולוגי על מגדר בחברות פרימיטיבות (קרי, "חברות ציד וליקוט") גירה את הדמיון האקדמי שלי; מאוחר יותר גיליתי ש"ליקוט" הוא מונח טכני שמתייחס לשיטה מסוימת של הפצת סחורה (על פי פריט, ולא על פי קרטון).
מיותר לציין, או שלא מיותר, שאין שום הצדקה לתוספת השכר שמקבלים הגברים. העבודה שלנו אכן מצריכה מאמץ פיזי גדול יותר, אבל לא רב כשלעצמו – הקרטונים בדרך כלל לא כבדים. בשבילי לפחות, מה שמתיש בעבודה זה שצריך להיות כל היום על הרגליים, ובהקשר זה מצבן של הנשים לא טוב יותר; הן גם עובדות בעמידה, ויש להן פחות הזדמנויות למתוח את שריריהן בהליכה. במונחי מאמץ מנטאלי, אין ספק שהעבודה שלהן קשה יותר.
אין תירוץ להבדל בשכר, אם כן, אבל בעצם השכר הוא רק חלק קטן מהסיפור. (מאוחר יותר למדתי שאני לא מרוויח 23 ש"ח לשעה, אלא 22. החל מה-1 באפריל, שכר המינימום הוא 20.92 ש"ח, כך שאני מרוויח בערך 5% יותר מהקולגות הנשים שלי.) מה שנראה לי חשוב יותר הוא היבט של המגדור שאני רוצה לכנותו "סימבולי", אם כי זהו סימבוליזם מסוג חומרי מאד.
חלוקת העבודה ממיינת את החומרים במחסן לשני סוגים, שמטופלים בלעדית בידי גברים ונשים. בגדול, הגברים נוגעים – בידיהם (רק מעטים חובשים כפפות), או בעזרת הכלים המוזכרים לעיל – בחומרי אריזה: קופסאות קרטון, פלסטיק נצמד ("שרינק") ומשטחי עץ. החומרים האלה מלוכלכים ומאובקים, לפעמים כבדים ואפילו מעט מסוכנים (שבבים חדים ומסמרים אורבים לנו). בהתאם, אנחנו לובשים בגדי עבודה שלא אכפת לנו ללכלך ואפילו להכתים. רובנו לובשים אותם בגדים במשך כמה ימים ברצף. אנחנו נראים כמו עובדים במפעל.
הנשים, לעומת זאת, מטפלות בסחורה עצמה – ביגוד – כמו גם בנייר, עטים ומדבקות. רובן נזהרות שלא לגעת באריזות, בגיבויו של פיקוח חברתי לא-פורמלי: חבר לעבודה סיפר לי שפעם, כאשר אשה שלצדה עבד הרימה קופסה, מנהל העבודה נזף בו על שנתן לה לעשות כן. הנשים לובשות בגדים יומיומיים (אם כי רק המנהלות נועלות עקבים). לא עשיתי מאמץ עדיין לעקוב אחר העניין, אבל אני די בטוח שהן לעולם אינן לובשות אותם בגדים יומיים ברצף. הן נראות כמו עובדות משרד.
הייתי די בטוח שסטרוקטורליזם בסגנון לוי-שטראוס לא יהיה רלוונטי לעבודת השדה שלי, אך אף על פי כן הנה הוא צץ: רמה אחת מתחת לפני השטח, המחסן מתחלק לספירה נשית וספירה גברית, רקומות יחד בעדינות ובכל זאת מופרדות. גם אם נימנע מחפירות פסיכואנליטיות והגזמה בחשיבותן של הבחנות פנים/חוץ, ציבורי/פרטי וכן הלאה, קשה להתעלם מהמשמעות הסימבולית של ההפרדה הזאת. למשל, בתוך קבוצת הגברים ישנה היררכיה ברורה המוגדרת על פי גודלם וכוחם של העזרים הפאליים שבאמצעותם אנחנו נוגעים בסחורה. ברמה הנמוכה ביותר, שבה אני מצא, עובדים בידיים או באמצעות ג'ק; רמה אחת מעליי נמצאים העובדים המפעילים מלגזות נמוכות; מעליהם מפעילי המלגזות הגבוהות, שיכולות להניף משטח עד לגובה של כמה קומות. בראש הסולם ניצבים הגברים הנוהגים בטרקטורים הענקיים שמשנעים את הקונטיינרים בחצר (שגם הם מכונים, במפתיע, "מלגזות". האינפורמנט שאותו ציטטתי קודם, שעובד במחסן כבר שנה, בטוח למדי בכך שאף אישה מעולם לא הפעילה בו מלגזה מכל סוג שהוא.)
אבל כל הניתוח הקוסמולוגי הזה לא היה מעניין אילולא היה משקף ומחזק כמה היבטים רציניים של אי-השוויון המגדרי במקום העבודה, אי-שוויון עמוק בהרבה מהבדלי השכר הזעומים שהזכרתי לעיל. נשים יכולות להתקדם מפסי הייצור רק לתפקידי הניהול המעטים. גברים, מצד שני, יכולים להתקדם להפעלת מלגזה – אם יש להם את הרישיונות הנחוצים, שלא זול להשיגם.
הקוסמולוגיה הפוליטית הממוגדרת הזאת היא כמובן חלק מיקום גדול יתר. מחסני יעקבי, כמקום שבו מתרחש "ייצור שאינו חרושת" (production short of manufacture), נמצא באמצע הדרך בין מפעל תעשייה ומקום עבודה מסחרי או שירותי. צורות אלה הן כמובן ממוגדרות בעצמן: התעשייה היא "גברית" ביחס לשירותים ה"נשיים". בתוך המחסן, תפקידיהם של הגברים מובנים כתעשייתיים ואלה של הנשים כשירותיים (או כמעט כאלה), והקוסמולוגיה העדינה שמפרידה ביניהם מאפשרת זאת בדרכים חומריות למדי.

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized